11 – בית הילדים השני

בבית ילדים זה היו שני גנים, בוגר וצעיר – גן א' וגן ב'. לא היו נהוגים אז שמות כמו גן עופר או גן רימון. בחזית משני הצדדים, ליד כל כניסה, הותקן ארגז חול. בחלק המערבי היו שתי מרפסות גדולות מסורגות והותקן שם גם חדר איזולציה קטן. הגן הבוגר למד במבנה זה את כיתה א' ונקרא באותה שנה "גן מעבר". המטרה הייתה ללמד בסביבה גנית עשירה במשחקים וצעצועים כדי לרכך את המעבר למשטר לימודים. את האוכל הובילו לגנים מ"מטבח ילדים" במכלי פח שהוכנו במסגרייה. הנגרייה של הקיבוץ הכינה קוביות עץ גדולות לבנייה ששימשו גם ככיסאות לשעת ריכוז בחדר המשחקים. הבובות היו תוצרת בית, הן הוכנו בכל חגיגת יום הילד – בובות בד בניצוחה של חנה ינאי ובובות עץ שהכינה גאולה. כלי רכב מעץ בנה קובה, בעזרת חברים נוספים. מצפון לבית הילדים השתרע הדשא הגדול ובמרכזו בריכת אבן המתיזה סילוני מים בקשת גבוהה, להנאתם של ילדי הגן המקפצים בתוכה עירומים.

בחלוף השנים שימש המבנה כמתפרה. המתפרה, ששכנה קודם לכן בבית הקומתיים הצפוני, הועברה לבית האבן. במחלקה הסלונית בה תפרו לפי הזמנה אישית, עבדה מנוחק'ה, שהצטיינה בעיצוב שמלות וחולצות עם צווארונים עגולים. אמא של גיטל עשתה תיקוני יד. עם הזמן הצטרפו אסתר קובץ', שושה שוק ויפה קרן. במחלקת הקונפקציה עבדה חנה ינאי שתפרה מכנסיים מכל הסוגים ועם הזמן הצטרפו יהודית קוצר, פרידה פיין ודבורק'ה רוזנבלום. המתפרה הייתה יצירתית, לכל יום הילד הכינו בובות בד וחיות שעוונית ממולאות צמר גפן. דבורק'ה הקימה מחלקת טריקו וסיפקה חולצות טריקו מגוונות לגדולים וקטנים. מאוחר יותר הוקמה מחלקת סריגה בה עבדו פסי בלומשטיין וירדנה הוכמן שהכינו סוודרים ופולאוברים ססגוניים (אפודות) לגדולים וקטנים. ומלכה שילוני פתחה מחלקת וילונות.

בגלגול הבא הפך המבנה ל"בית הירוק", המספק מרפא טבעי לגוף ולנפש.

 

"זו לא עבודה – זו יצירה"

קטע מריאיון עם מלכה שילוני על עבודתה בתפירת וילונות

ידיעות עין השופט – 18.7.1998

איפה למדת את המקצוע?

למדתי? מה פתאום למדתי… הייתי מחסנאית ואחרי שהוחלפתי אמרו שצריך לתקן ולתפור. הלכתי לראות, בחנתי, מצא חן בעיניי – ונשארתי.

ובהקשר ל"מקצועיות" – איך בישלתי בזמנו לכל הקיבוץ? אפילו לא טעמתי… עשיתי דגים לפסח… ולא הכנסתי לפה…

שמתי חתיכה מהלב בכל דבר. זה כנראה הספיק שכולם ילקקו את האצבעות…

מה את עושה?

מנהלת "בית חרושת"… תופרת לכולם: לחברים, למקומות עבודה, לשירותים, למי שצריך…

למעשה, הענף שלי "יתום". אף אחד לא יודע מה אני עושה. אני יכולה לא לעשות כלום ואף אחד לא ירגיש… אבל, אני עושה הרבה. בעצמי אינני מאמינה.

איך זה מתבצע בפועל?

חברים באים אליי, אני הולכת עמם לחדרם, לוקחת מידות, אומרת להם כמה בד לקנות – ושולחת אותם לגולדשטיין בחיפה. אני מקדישה הרבה מחשבה איך לתפור ולעצב את הבד לווילון הכי יפה ומתאים. פעם הייתי נוסעת וקונה את הבדים בעצמי. קונה בדים פגומים בזיל הזול, ומוציאה מהם וילונות סוג א'-א', שאף אחד לא מוצא בהם את הפגמים…