14 – בית הדר

בית הדר הנו מרכז לכלל האוכלוסייה המבוגרת , הוקם על ידי הקבוץ כדי לתת מענה רב תחומי ורחב טווח. הבית מהווה בית קבע לאותם החברים הזקוקים לטיפול סיעודי מלא ואינם יכולים להישאר בביתם או חברים המעוניינים במגורים במסגרת מוגנת. הבית נותן מענה למילוי שעות הפנאי בבוקר ואחר הצהרים על ידי מתן תעסוקה הולמת ופעילויות חברתיות ותרבותיות המשלבות משפחות וחברים נוספים. היום מתגוררים בבית לצד חברי הקיבוץ, גם אנשים מחוץ לקיבוץ, קרובי משפחה של חברים ואחרים.

בבית הדר עובד צוות מסור ונאמן של חברות קבוץ , עובדים ועובדות מבחוץ (כולל אנשי מקצוע מתחומים שונים) העושים עבודת קודש של טיפול בחברים והורים.

היסטוריה

1963 – הוחלט על הקמת חדרי-החולים .

1965 – הוחלט שכל תרומה שתתקבל מעתה לקיבוץ תהייה קודש להקמת חדרי חולים.

1966 – חדרי החולים נחנכו עם תשע מיטות.

בבניית הבית נעזרו גם בתרומתו של יוסף כהן , אביו של חברנו חנן כהן. במשך השנים ניבנו ליד חדרי החולים 4 דירוניות סיעודיות וכן הוכשרו עוד כמה דירות של חברים כמקום מגורים לקשישים. הגדלה נוספת נעשתה בשנת 1993 , ובשנת 2000 נעשה שיפוץ גדול נוסף ונוספו עוד תשע מיטות עד כדי 18 מיטות, המקום קיבל שם חדש והוא – בית הדר. לאחר ההרחבה צורף לבית הדר בית המלאכה המוגן, הדרן, ששכן עד אז במרכז הקיבוץ.

דבריו של יגאל וילפנד בחנוכת "בית הדר" המשופץ (2004)

"הדרך יפה עד מאד, אמר הנער/ הדרך קשה עד מאד, אמר העלם/ הדרך ארכה עד מאד, אמר הגבר./ ישב הזקן לנוח בצד הדרך/ צובעה השקיעה שיבתו בפז ואודם/ הדשא מבהיק לרגליו, בטל הערב/ צפור אחרונה של יום מעליו מזמרת/ התזכור מה יפתה, מה קשתה, מה ארכה הדרך?"

כך כתבה המשוררת הנפלאה, ידידת ביתנו, לאה גולדברג ב"שירי סוף הדרך" ואתם יקירינו, ותיקי וותיקות הקיבוץ שזוכים היום לראות שדרוג נוסף בהתקדמות של בית הדר אין ראויים מכם לכך. זהו מקום שהתחיל לפעול ב-1966 עם ירדנה הוכמן ושרה דקל לתקופה קצרה ואח"כ 17 שנה עם בלה וילפנד ויהודית שביט ומאז זכה כל הזמן לשיפורים, עד ימינו אלו. אני יודע כי אין זה פשוט להיפרד מן ההדרן, מקום מוכר ובטוח, ומעבודתן המסורה והאוהבת של צביה מורן, שרה צור, יוכקה גינוסר ורותי לייבנר. זה לא פשוט לעשות בגילאים אלו שינויים אך זה התבקש ואנחנו בטוחים כי הצוות הנפלא של בית הדר בראשותן של מיכל רוזן ותמר להב ייתן תשובות טובות ונכונות. אנחנו מצטרפים לכל הברכות והתודות שמנתה מיכל ואסיים בבית האחרון משירי סוף הדרך:

"למדני אלוהי, ברך והתפלל/ על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל/ על החרות הזאת: לראות, לחוש, לנשום/ לדעת, לייחל, להיכשל. // למד את שפתותיי ברכה ושיר הלל/ בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל/ לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום/ לבל יהיה עלי יומי הרגל."