תראו מי גר פה!
כתבה: עופרה בריל
תארו לעצמכם שיום אחד מביאים לכם שכן שיגור אצלכם ליד הבית ,ולא סתם שכן אלא שכן מליונר. כך קרה בשנות החמישים בעין השופט, הממסד החליט להביא מיליונר שיגור אצלנו בקיבוץ.
המיליונר היה יהודי מקסים שהצליח להגשים את החלום האמריקאי בזכות מכירת עיתונים.
הסיפור מתחיל בעיירה יהודית שהייתה בשכנות ליערות וביצות. בבית של סוחר עצים נולד ב-1900 הצעיר מילדי המשפחה ושמו בישראל היה לוי. ראשית חינוכו של הנער היה ב"חדר" שבעיירה והמשכו בישיבות שונות. הייתה לו ילדות של עוני ודחקות, אבל הנער גדל, קנה דעת, רכש ערכי מוסר ותרבות שהשתקפו בכול פרקי חייו.
לימים הגיע לארצות הברית בעקבות שני אחיו, שהייתה להם סוכנות להפצת עיתונות. לוי שהפך לליאון הצטרף אליהם. חמש שנים ראשונות היו תקופה של למידה וחונכות. הנער הצעיר היה צריך להסתגל לארץ חדשה, לשפה חדשה ולמקצוע שהיה זר לו מאוד. אך מהר מאוד הוא רכש לעצמו שפה ולמד בדרך הקשה מה זה לעשות ביזנס באמריקה.
מהר מאוד הוא חלש על שלושים משאיות הפצה שנסעו בכול מדינות ניו-אינגלנד, עד לגבול קנדה ומכרו עיתונים. ליאון היה מעסיק הומאני שלא יכול היה שלא לעזור לאותם נערים כושים עניים, מפיצי העיתונות באותם זמנים.
לימים הכיר את סוניה, שהייתה בת אצולה אמריקאית. מאז החל פרק חדש ועשיר בחייו של איש העסקים המצליח. הזוג הירבה לנסוע על פני אמריקה ומחוצה לה. הם למדו והיו מעורבים בכול המתחולל באירופה ובאמריקה. ביתם הפך לבית ועד לאנשי רוח, יצירה ואמנות באמריקה המתעוררת. למשפחה הצטרפו שלוש בנות חמד.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה השקט הבורגני של יהדות אמריקה החל להתערער. היהודים בעלי היכולת החלו לנתב את הכספים לחיזוק המוסדות היהודיים. בשלהי המלחמה, כאשר גברה הדרישה להצלת שארית הפליטה, ליאון לא היסס הרבה ונסע לעזור ליהדות המתבוססת בדמה.
המחזות שראה שם השפיעו עליו לכול החיים. הוא עבר טלטלה לא פשוטה. גברה בו ההכרה שאין בית אחר ליהודים אלא בארץ ישראל.
ליאון זכה להוקרה רבה מצד תושבי עירו, פיטספילד, והיו שהציעו לו את משרת ראש העיר. אך לזוג היו כבר תוכניות אחרות.
משפחת מוהיל החליטה להשתקע בארץ. השניים עמדו בלחצים בלתי פוסקים של קרובים וידידים לוותר על תוכנית המעבר לארץ. בעקשנות בלתי רגילה הם דבקו בתוכניתם.
בקיץ 1949 היגע הזוג לביקור חטוף בארץ. הם הוזמנו על ידי חברי עין השופט להתלוות אליהם לטיול במשאית לאילת. לזוג הבורגני, שידע פינוקים לרוב מארץ מוצאו, לנסוע יום שלם לאילת במשאית זו הייתה חוויה מיוחדת .
חביבות החברים השכיחו את תלאות הדרך וליאון וסוניה נשבו בקסם של ארץ ישראל המתחדשת. בחוזרם מהטיול לאילת כבר התגבשה בליבם ההחלטה – עולים לארץ.
בין ההחלטה לביצוע לקח זמן. הביזנס, הבנות שצריכות לסיים בית ספר, המעמד שרכשו בעיירתם, כול אלה עיכבו את ההחלטה לעליה.
באחד הימים הוזמנו לליל הסדר בבית מוהיל זוג שליחים מעין השופט ששהו בארצות הברית באותם זמנים. ליל הפסח הזה השאיר רושם רב על כול המסובין.
משפחת השליחים, משפחת לייבנר, הביאה מהקיבוץ את ההגדה הקיבוצית שנשמעה בפיטספילד הרחוקה כעין מזמור רענן מארץ הקודש.
למחרת, משפחת לייבנר הייתה אמורה לחזור לניו-יורק. קרה המקרה ושני הילדים של המשפחה חלו. האחד בחצבת והשנייה באבעבועת רוח.
משפחת מוהיל לא נבהלה ממחלת הילדים, והפצירה בפנינה האם להישאר בביתם עד שיבריאו הילדים. כך נקשרו היחסים הקרובים בין ליאון וסוניה מוהיל עם עין השופט.
בזמן שהותם בבית מוהיל החלו שיחות קירבה בין הילדים. בנות מוהיל חיפשו בית ספר טוב בארץ. הילדים מיד המליצו על בית הספר שבעין השופט, שאותו הם הכירו.
בזכות מחלתם של הילדים החליטה המשפחה להגיע לקיבוץ עין השופט. אבל החלטה לחוד והסכמת הקיבוץ לקלוט לחוד. תהליך קליטה בימים ההם היה הרבה יותר מסובך ממה שהוא היום. אבל במקרה הזה נכנסו לפעולה גורמים חיצוניים.
בתנועה הקיבוצית באותם שנים כבר הכירו את המיליונר החביב שהיה תורם למפעלים שונים שהוקמו בקיבוצים בראשית דרכם. התרומות האלו היוו סם חיים למפעלים רבים. הקיבוצים הזדקקו לעזרה, וכשהיא ניתנה, זה נתן דחיפה עצומה לכלכלת הקיבוץ.
המוסדות הכלכליים של התנועה הקיבוצית התגייסו ללחוץ על הקיבוץ כדי שיקלוט את המשפחה. לאחר שתי שיחות קיבוץ, הקיבוץ נעתר. (כארכיונאית חיפשתי תיעוד מה נאמר בשיחות הללו ושום דבר לא נמצא…)
אבל למשפחה כזו אי אפשר לספק חדר בודד, כמו שגרים בו שאר חברי הקיבוץ. למשפחה כזו מגיעה ווילה הדומה לווילה שבאמריקה. כך, לאחר אישורים מתאימים נבנה בית מוהיל, שהיה בית רחב מידות, במרכז הסלון הייתה אח בוערת, עם כמה חדרי שינה ומוסך למכונית. לבנות באותם שנים ווילה בקיבוץ זה היה דבר חריג ביותר.
סוניה מוהיל מאוד חששה. היא פחדה שהקיבוץ יסתכל עליהם ועל ביתם כחלק נפרד מהקיבוץ, והרבה חברים לא יוכלו להשלים עם ביתם החריג.
משה ברזילי, שהיה באותם שנים שליח בארצות הברית, והיה מקורב למשפחת מוהיל, כתב לחברים: "ניסיתי להסביר לסוניה שאפילו אם יש חברים המתנגדים להקמת הווילה, הם ישלימו עם החלטת הקיבוץ, והמשפחה תוכל להרגיש שהקיבוץ הוא ביתם במובן הרחב".
עוד הוא סיפר: "הם מביאים לקיבוץ רכוש גדול. סוניה תמיד פחדה שהקיבוץ לא יקבל את הדברים בעין יפה. למשל,ידיד שלהם, בעל חנות לבגדים, נתן לה כמה ארגזים של בגדים חדשים שיצאו מהמודה כאן. סוניה לא ראתה את הבגדים אבל פחדה שהקיבוץ יצחק ממנה וילעג לה על הבגדים המשונים שהביאה. היא חשבה לא להביא את הארגזים האלה לקיבוץ. שכנעתי אותה שתביא הכול לקיבוץ, ויחליטו מה לעשות עם הבגדים במקרה שהם לא מתאימים לנו.
כמו כן היא קנתה והביאה כמתנה מאה זוגות סנדלים לילדים. הלכתי איתה לקנותם, וניסינו להשיג סנדל שבצורתו יהיה דומה לסגנון הישראלי, כי היא חששה שהילדים יסרבו לנעול אותם. גם אחרי שקנתה אותם היא עוד לא הייתה בטוחה. ביקשתי מהחברים שיעזרו לה להרגיש שהקנייה מוצלחת. יצא לי להרגיש קצת את מידת הלחץ שהם סובלים מהמשפחה והידידים. אני אומר לכם שצורת הופעתם, בייחוד הילדים, היא נפלאה ומוסיפה לנו ולהם כבוד". כך כתב משה לחבריו שבקיבוץ.
סוניה ומוהיל הגיעו בסופו של דבר לווילה שלהם בעין השופט. הבית היה כה חריג בנוף הקיבוץ שתמיד הראוהו לתיירים ואמרו שכאן גר מיליונר.
מוהיל בילה חצי שנה בקיבוץ וחצי שנה באמריקה הגדולה לשם ניהול עסקיו. סוניה התקבלה כמורה לאנגלית במוסד החינוכי. שלוש הבנות התחנכו בקבוצות "עופר", "אלומה" ו"מעין". הבכורה שבבנות מצאה את בחיר לבה בקבוצת "עופר" ועד היום הוא מנהל את עסקי המשפחה בארצות הברית.
היום משמש בית מוהיל כמוזיאון יפיפה של עתיקות מאזור עין השופט.